Cracks in the Global Village

היי ג’ו, לאן אתה רץ עכשיו?

ג’ו קם בבוקר עם כאב ראש מוגזם. הוא קלל את הויסקי מקונג המקומי, את המאוורר שדפק לו בראש כל הלילה, את המזגן שהרעיש וקרקש ולא קירר. בקיצור, יום ראשון והתחלה דפוקה.
הוא הרים את הבגדים שהיו זרוקים על הכסא ותיעב אותם כבר מן המגע הראשון. הם היו לחים מזיעה של יום אתמול. שום דבר לא מתייבש במקום הארור הזה, חשב. הוא זרק אותם אל פינת החדר והוציא מארון העץ הפשוט סט חדש של בגדים. גם מהם הוא לא היה ממש מאושר. שום בגד לא היה ממש יבש.
ביומיום, כששם עליו בגדי עבודה זה לא הפריע לו. ממילא עם בגדי המיגון שלבשו מעל הם היו רטובים לגמרי מזיעה בתוך דקות. שעה אחת אל תוך יום העבודה החדש והם הרגישו שמרבית הזמן הם שוחים בתוך הביצה המצחינה של עצמם. שלוליות המים בהם שכשכו תאואי מים וילדים דגו בהם דגים נראו להם כבריכות מים צלולות לעומת הסחי שבו הם רבצו, זה של עצמם.
אבל ביום ראשון?
זה כבר ביאס את ג’ו לגמרי.
מילא שאתה תקוע בחור הכי מצחין בצפון לאוס. מילא שאתה רואה רק את השותפים שלך לעבודה כל הזמן ורק בסופי שבוע אולי זונה לאואית מרוטה. מילא שאתה מלוכלך, מסריח כל השבוע, רק כדי לפרק עוד מוקש ועוד מוקש שהאמריקנים הדפוקים פזרו בלי הכרה. מילא שאתה שותה ויסקי ליגה זין או בירה תפלה ופושרת, מילא שהחור של התחת שלך שורף חצי מהזמן מפלפלי הצ’ילי החריפים שהמבשלת המקומית דוחפת לצ’ו מיין בלי הכרה.
אבל שביום ראשון הבגדים יהיו לחים? מבאס.
אחרי החודשיים שהצוות שלו נמצא בשיינג קוהאנג היה לו חשק עצום לקום פעם אחת בבוקר עם חיוך. אבל כאן, כנראה, אין לזה סיכוי. הוא בילה בחורים דפוקים את מרבית חייו, בכל מקום היכן שנגמרה מלחמה כזאת או אחרת. הם היו מגיעים כדי לנקות את הג’יפה, את החרא שנשאר. את מיליוני המוקשים הטמונים בקרקע, את עשרות ומאות נפלי הפגזים שלא התפוצצו.
ג’ו, ראה את כדור הארץ שונה מרוב האנשים.
העולם של ג’ו זה כשאיכר יוצא בבוקר עם מחרשת עץ שלו על הכתף, חובט קלות בזרד עץ בתאו הכבד המתנהל לו לאיטו לפניו ובום. טראח. ברגע שהוא יורד מהשביל אל חלקת ירק סמוכה הוא עולה על מוקש, שזז לו לאיטו בימים האחרונים של גשמי המונסון והרגל שלו עפה לכל הרוחות אל תוך שדה האורז המוצף. בכפר הם שמעו את הפיצוץ, כזה שקורה אחת לכמה ימים. מישהו רץ אליו. עד שהם הביאו אלונקה, או אופנוע עם סירה, או ריקשה כדי להעלות אותו, הוא איבד כבר כל כך הרבה דם שהוא לא החזיק מעמד. לא הגיע אל המרפאה המקומית בחיים.
העולם של ג’ו זה כשילד קטן בן חמש רץ עם חישוק של אופן לפניו, מרים תמרת אבק זערורית, ואז החישוק פנה אל שביל שיורד בין חורש הבמבוק. החורש היה מסומן בסרט פלסטיק אדום, אבל הוא נקרע מהרוח או
התבקע מהחום ומהיובש. האמא של הילד מרימה את העיניים, מפילה את קערת הכביסה ורצה כדי לעצור אותו. אבל החישוק רץ יותר מהר והילד אחריו. לפני שהיא מספיקה להוציא את הצווחה האיומה שעומדת לה בגרון שומעים פיצוץ כזה קטן, כמו פאף, מן יריקה מגעילה כזאת אל חלל האוויר. מוקש רגל כזה שמיועד להוריד כף רגל לאדם מבוגר מעיף את הילד באוויר, והאמא רואה כיצד הוא נקרע לגזרים בעודו בדרך לשמיים והוא עדיין מנסה לשלוח את היד אל החישוק הממזרי. החישוק ממשיך לו להתגלגל ולרעוד קלות עד שהוא נעצר בערימה שעליה יושבות כמה תרנגולות שבורחות משם בקרקור. שם הוא שוכב עד שעובר אוסף הברזל והגרוטאות וזורק אותו על התלת אופן שהוא דוחף לפניו.
בעולם של ג’ו לאוסף הגרוטאות חסרה כף יד. הוא אפילו לא מתייחס לכך כאובדן גדול. בעיניו זה אובדן שווה. הוא מקבל פיצוי של מאה דולר לחודש מהאמריקנים וזה יותר ממחיר של מאה קילוגרם של פסולת ברזל. אז מה יותר שווה? מאה קילוגרם ברזל או כף יד?
ג’ו רגיל לשמוע את הפיצוצים המבוקרים שהם עושים כל יום. פיצוץ אחד או שניים לא מבוקרים במהלך השבוע אומר מבחינתם קצת פחות עבודה. פחות מוקש לפנות.
זה לא שהם חבורה צינית. בכלל לא. הם עושים את העבודה של פינוי המוקשים והנפלים בכל המסירות. העבודה הקשיחה את ליבם. תקלות קורות ולפעמים הם מאבדים חבר שהיה איתם זמן ממושך.
כשהם שומעים פיצוץ כזה לא מבוקר הם עוזבים את העבודה כי עם קארמה לא נלחמים, אורזים את הציוד ומתחילים את השתייה קצת יותר מוקדם.
עוד יום ראשון עם כאב ראש דפוק. בסוף, בלית ברירה, ג’ו שם עליו את הבגדים הלחים המאוסים, שם את הראש מתחת לברז ונתן למים הקרים לזלוג קלות על הפנים, ומשם אל הצוואר, לקרר מעט את הגוף מהחום הלוהט של סוף העונה החמה, בשיינג קוהאנג בצפון לאוס.
היה לו חשק עצום שיום ראשון אחד הכול ילך למישרין. הוא יוכל לשתות קפה בבוקר בשקט, לשבת ולקרוא את הלאו-דיילי, היומון בשפה האנגלית, אפילו למצוא עותק בן כמה ימים של הבנגקוק פוסט שזחל את דרכו באיטיות מצפון תאילנד אל ויינטיאן, משם אל לואנג פראבאנג ואחר כך צפונה אליהם. כשהוא היה מחזיק את הבנגקוק פוסט בידיים קל היה לו לעצום עיניים ולראות מולן את התענוגות של החופשה האחרונה והחופשה הבאה, בירה קלוסטר צוננת על הדלפק, נערה תאית חלקת עור שמצמידה את ירכה החשופה אל המכנס שלו, תוך כדי שהיד שלה זוחלת במעלה השוק והיא אומרת לו בחושניות ארסית, “היי פאלאנג (תאית – כינוי לזר, מערבי), יו וונט בום בום?”
הוא ירד למטה. המבשלת חסרת השיניים חייכה ואמרה לו בסינית הדפוקה שלה, “ני האו מה?”, כלומר “מה שלומך?”. משום מה היא פנתה אליו תמיד בסינית והוא עדיין לא הבין למה אבל הניח לזה. מלבד להגיד “שיאה שיאה,” כלומר תודה לא ידע לענות לה דבר.
הדבר הראשון שרומם את רוחו היתה העובדה שאף אחד מהחבורה לא ירד עדיין לארוחת בוקר. הוא תמיד היה ממשכימי קום. אבל רק כאן, בימי ראשון במיוחד, למד להעריך את הרגעים האלו של השקט לפני שהתחיל מהלך של עוד יום שבעיניו יהיה דפוק בדיוק כמו כל אלו שקדמו לו או יהיו אחריו.
היא מזגה לו קפה חזק. זה היה אחד הדברים שאי אפשר היה להתלונן עליהם. היא עשתה אותו חזק ושמה לפניו חלב ממותק בקופסא ואי אפשר היה להתלונן. הלגימה ראשונה של הקפה היתה הדבר השני הכי משמעותי של כל יום. בודאי של יום ראשון. זה כבר שיפר לו בעוד משהו את מצב הרוח.
הוא הלך לארונית הבמבוק ולקח את העיתון שהיה מונח שם, לעבור עליו כדי למסור לחבורה את תמצית האירועים. היה רק סוג אירועים אחד שהם לא דברו עליו מתוך הסכמה. מלחמה. הם לא היו שום צד. הם היו פלגת הניקיון שאחרי.
כמו בכל יום ראשון המבשלת הניחה לפניו שני פרנץ’ טוסט גדולים וזהובים ובאותו רגע הוא היה יכול אפילו לאהוב אותה. את המקומטת בבריות חווה שראה מעודו. היא הניחה לפניו מלח, שמנת וריבה והוא המליח אחד ועל השני מרח ריבת תות דקיקה ואחר כך שכבת שמנת גדושה. הוא אכל את שניהם במסירות מעוררת קנאה. ממש היתה לו הנאה רבתי לחוש את המלאות של הבטן. לא מוגזם. במידה. בדיוק. הוא לגם שוב מהקפה. לקפה היתה לו תאווה אמיתית. כמו לאישה, להתגעגע כשהיה מרוחק, לדמיין את התחושה המרקמית ממש כמו עור של אישה, לדמיין את הריח כמו ניחוח אישה.
כשהמחשבות האלו התחילו לרוץ לו בראש הוא הבין שהוא קצת חרמן. הוא נאנח. חדשיים שהם כבר בחור הזה והם מנסים לפנות את שדה המוקשים הכי גדול שעבדו עליו אי פעם. לנסות ולגבור עליו לפני שגשמי המונסון יציפו את המישור. לפני שכל הסימונים שעבדו עליהם במשך החדשים האחרונים ילכו לטמיון עד לעונה היבשה הבאה. הם עבדו בדבקות, לעוד מוקש שהוצא ממטמונו, לעוד נפל שפוצץ בפיצוץ מבוקר.
ג’ו קם מהכסא, ויצא אל מחוץ למלון העלוב שבו שהו. המלון היחידי שהיה בעיירה הקטנה של רחוב אחד. רוח חמה, לחה, רטובה, קיבלה את פניו. חשרת השמיים באופק היתה מכוסה בפס אחד יציב של שחור כהה. זה היה המונסון בדרך אליהם.
הוא החליט שילך קצת אל מחוץ לעיירה. סתם כך לחלץ את העצמות.
הוא עבר על פני אולם הביליארד שהיה צמוד אל המלון. צעירי העיירה המובטלים עמדו אוחזים במקלות. סיגריה דלוקה דבוקה להם בשפתיים.
“היי ג’ו,” הם אמרו במקהלה.
הוא הנהן אליהם וחייך. הוא ידע את ההמשך בריטואל השבועי ובמידה מסויימת אפילו ציפה לו.
“היי ג’ו,” הם שאלו, “לאן אתה הולך עם האקדח ביד שלך?”
“אני הולך לירות בגברת הישנה שלי,” אמר ג’ו.
הם התפוצצו מצחוק בתוך סלון הביליארד. ג’ו ידע שהם יצחקו עכשיו עד שתכאב להם הבטן ואז ילכו אל המחסן של שקי האורז מאחור ויזריקו לעצמם מנה הגונה של הרואין “צ’יינה וייט”. הוא גם ידע שבדרך חזרה הם יהיו אפופים לגמרי וכבר לא ישחקו ביליארד אלא ישענו על מעקה העץ הרקוב שבחזית ויסתכלו בו בעיניהם המזוגגות, ומישהו יפתח את הפה המלא בשיניים רקובות משחירות ויגיד, בשם כולם, “הי ג’ו, לאן אתה הולך לרוץ עכשיו?”
הוא ישיב להם, כמו בכל פעם, מצביע אל מחוץ לעיירה, “אני הולך בדרך שם למטה.”
הם יצחקו כמו עדה של ברווזים מפוטמים שיושבת בתוך חלקת האורז הרטובה ומגעגעת מרוב טמטום עצמי. הוא לא יצחק, רק יחייך. אין מה לעשות בשיינג קוהאנג. אין עבודה. חוץ משדות האורז, שזאת העבודה של האיכרים הזקנים, ההורים שלהם, ונותרו רק להקות הברווזים שזאת העבודה של הנערות הצעירות ולהם נותר רק להוביל את שיירות הפרדות עבור הסינים שמבריחים את הסמים, שקים קטנים, אטומים ומוחתמים אל יון-נ’אן, שבדרום סין. לא אחד מהם נתפש על ידי משטרת הגבולות הסינית שלא טורחת אפילו להביא אותם לשופט סיני אלא שם ליד הגבול היכן שהוא תוקעים להם כדור ישר בעורף ומשאירים אותם להרקיב ולהיעלם עד שמגיע המונסון הבא ומוחה כל סימן.
ג’ו המשיך בדרכו חולף על פני השוק הדל. נשים עמדו ומכרו סיגרים של טבק מקומי, צרורות עלים ירוקים, ערימות קטנות של תפוחי אדמה עלובים. זקן ישב על דלי הפוך ומכר דגים שדג מבורות המים הגדולים שנותרו לאחר ההפגזות במלחמה ההיא. את הדגים כיסה גל של זבובים, שזאת היתה עוד אחת ממכות העיירה שיינג קהונג והיו הרבה מכות כאלו. המוקשים, היתושים, המלריה, החום והבדידות.
מעבר לעיירה נפרשו שדות האורז. אם בעיירה היה הכול דפוק כאן היה משהו שג’ו אהב. הוא אהב את שדות האורז האלו. כמה תבונה הושקעה בהם, חשב. כמה מלאכת כפיים מדהימה. הוא קנא באיכרים האלו וביכולת היצירתית שלהם בכל מה שקשור לגידול האורז. לפעמים חשב שבכך נמצאת התשובה למה המשיך יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה בעבודה שלו, של מוקש אחר מוקש, נפל אחר נפל. כי העבודה שלו היתה מדיטציה בחשיכה. בלי לדעת מתי יבוא האור. לא האור של היום, לא האור של פיצוץ מבוקר, או האור הנשגב והנורא של פיצוץ אקראי, מיותר, שגבה מחיר. כשראה את שדות האורז הוא ראה את האור.
הוא ידע כמה זה נשמע פאתטי. אבל גם ידע שיש בכך אמת. אמת שלא יוכל לחלוק עם אף אחד.
זה המחיר, חשב.
הוא הלך בשביל בין שדות האורז, שם את פעמיו אל עבר מצבור בקתות עץ שלא הכיר. לשם עדיין לא הלך אף פעם. מרחוק זה היה נראה כמו עוד כפר של בני המונג. אוסף קטן של בקתות כהות בלב שדות אורז ירוקים.
כאשר החל להתקרב נבח כלב אחד ואחרים הצטרפו אליו. כשהתקרב עוד יותר הם השתתקו ורק בהו בו ולשונם הדביקה מרוב חום משתרבבת מפיהם. אחר כך נשכבו בחזרה בתוך הבוץ השחור והדביק, כמו החזירים השחורים, כמו תאואי המים. כולם רבצו בבוץ החמים והדביק והעלו זיעה וניסו להעביר עוד שעה ועוד יום של חום.
אישה זקנה יצאה מבקתה נושאת על גבה סל גבוה מלא קלחי תירס. כמה ילדים קטנים עם בטן נפוחה השתובבו עירומים ליד גיגית מים.
הוא עמד להמשיך בדרכו כאשר הבחין בנערה יוצאת מבין הבקתות.
היא לבשה חולצה צמודה מתכלת כמו שנוהגות בנות המונג. שיערה הארוך השחור היה אסוף בקשירה מעל לראשה. לחלק גופה התחתון היה סארונג כהה צמוד שהבליט את חמוקיה הרכים. לרגליה היו כפכפי גומי הכי פשוטים שיש. בידה היתה קערת פלסטיק תכולה.
היא לא ראתה את ג’ו, שנעצר ועמד, מעט בצד ובצל שהעניקה לו הבקתה הסמוכה. הילדים ממילא לא שמו לב והמשיכו לשחק בגיגית המים.
משאבת המים עמדה על משטח בטון קטן וחשוף. בתנועות קצובות החלה הנערה להעלות ולהוריד את ידית המשאבה. קילוח של מים זכים יצא ומילא את הקערה. הנערה פשטה את חולצתה והניחה אותה על ידית המשאבה.
ג’ו חש מכה בבטן. כמו מאגרוף. המצח שלו להט. הזיעה החלה לנטוף. הוא העביר את ידו על מצחו, למחות את הזיעה. הוא הוציא את משקפי הראייה שנשא ושם אותם על חוטמו.
הנערה ישבה בכריעה, עכוזה שעון על ירכיה, שופכת קלות מים מתוך הקערה על שיערה, על גבה, על חזה. ג’ו ראה אותה מעבירה את ידה הרטובה, מפזרת את המים, על חזה, שהיה הדבר היפה ביותר שראה אי פעם. צמד אגסים יפהפה, מרגש. חזה מתוק של נערה צעירה שאף יד עוד לא לכלכה אותו.
ג’ו הלך קדימה. יכול להיות אפילו שהוא לא שם לב שהוא הולך קדימה.
” הי ג’ו, לאן אתה הולך?”
כשהיא ראתה אותו היא חייכה אליו במבוכה והמשיכה להתרחץ. הוא התיישב לא רחוק. אולי שלושה ארבעה מטרים בסך הכול ממנה ופשוט התבונן בה רוחצת.
מהקיפול של הסארונג היא הוציאה פיסת סבון קטנה והחלה להקציף את עורה השחום, החלק, המשיי. הוא נעשה מודע לקצב דפיקות ליבו.
היא קמה, שפכה את שארית המים מהקערה. מילאה מים נקיים מהמשאבה, שפכה אותם בעמידה על גופה התמיר והרענן. היא התעלמה לגמרי מנוכחותו של ג’ו.
ג’ו הרגיש עד כמה הוא לא קיים בעולם שלה.
גשם החל לרדת בטיפות גדולות וכבדות. המונסון הקדים לבוא.
הנערה הורידה את חולצתה מידית המשאבה, שטפה אותה במהירות בזרם המים, סחטה ושמה אותה רטובה כפי שהיא. היא הרימה את קערת הפלסטיק, שמה לרגליה את כפכפי הגומי ונעלמה אל תוך הבקתה. הילדים נכנסו אחריה.
ג’ו התרומם. הגשם הפך למבול סוחף. הוא ירד בפלגים. כל השטח הפך לנחל זורם.
ג’ו החל ללכת. מי הגשם קלחו על פניו, כמו מסך. הוא לא ראה דבר, רק את הנערה ואת גווה התמים, החלק, הבתול, את יפי שדיה.
הוא שמע את הפיצוץ. בודאי אחד המוקשים נסחף עם המים והופעל, חשב.
המים שזלגו כעת על פניו משום מה היו אדומים והם הפכו לסמיכים, צמיגיים ואדומים יותר מרגע לרגע. הוא ניסה למחות אותם מעל מצחו, מעל משקפיו אבל זה לא היה אפשרי והוא כבר לא ראה דבר. רק את גווה התמים, החלק, הבתול… את יפי שדיה.
הנערים מאולם הביליארד הופיעו לפתע מעליו ואז הוא ידע שמשהו לא בסדר.
“מה הם עושים פה מעלי?” חשב.
הם עמדו וצחקו ומוטות הביליארד בידיהם.
ביצר הישרדות עצום הוא ניסה לזחול ולהתרחק מהם ולא הבין לאן לעזאזל נעלמו הרגליים כשהוא צריך אותם. הוא ראה רק מסך שחור מול העיניים ולכן כבר לא ראה את הבחור עם השיניים השחורות רקובות שגחן עליו ואמר, “היי ג’ו, תגיד, לאן אתה רץ עכשיו?”