Dark Prune

פרק 1

“בני-שרמוטות,” חזר דסטה שנית, “זה הכול בגלל המנגסט (ממשלה) המנוולת הזאת והראשונים לציון הנאדבאדה (בני זונה).”
גופתו העירומה של התלוי התנדנדה קלות מכובד המשקל על קצהו של חבל. היה משהו מגוחך, אפילו קומי, בדמות השחורה התלויה רפויה על חבל סזל בהיר הנמתח מחישוק הברזל הערום של לוח הכדורסל בקצה השכונה.
במגרש הכדורסל החלידו העמודים, גדר המתכת הייתה פרוצה וקרועה וממשטח האספלט המבוקע צמחו שיחים נמוכים וקוצניים. מסביב נפרשה חורשת האשלים, אפורה מאובקת, שלווה ומטונפת, כדרך חורשות בפאתי שכונות בקצווי עיר, אלו שהעירייה שוכחת, או מעדיפה לשכוח, להגיע אליהן. אלו שהרשויות דוחקים אליהן את העולים החדשים מכל מיני מקומות, שאיש לא יודע כיצד להתייחס אליהם, ואת משתפי הפעולה ואחר כך גם העובדים הזרים. והשכונה הולכת ומתרחקת מן המרכז, חיה חיים משלה, ואיש לא בא כדי לתקן שיפועים ומדרכות, לא נוטע עצים להצל, איש לא שם ספסלים של עץ לשבת עליהם. זה הרי לא צפונה של העיר. רק באים ומנקים את הזבל. אבל הזבל הוא הדבר הכי פחות חשוב, לא?
מגזעי האשלים המעוקלים וקשים תפחו פטריות הקישוטית הצהבהבות – חומות דמויות אצטבה ולמרגלותיהן השתרע מרבד אפרורי ויבש של זרדים ומחטים. את המרחב שבין העצים מלאו קוצי הקיץ של אשתקד, על חודי קוציהם שופדו קרעי עיתון מצהיבים וביניהם פחיות חלודות, ריקות ומעוכות של ספרייט וקוקה קולה, קונדום מצומק ויבש עדות לחזיון התרגשות בת חלוף, כתמים שחורים על הקרקע בינות לעשב הצהוב, סימן למדורות משכבר הימים.
השמש יקדה בלהט של שעת צוהריים, האוויר עמד שקוף ורוטט בחום והגופה הכהה זעה קלות על החבל המתוח מחישוק הברזל של לוח הכדורסל. עדת זבובים רחשה סביב זוויות פיו של האתיופי, ממריאים מן השפתיים המלאות והחושניות, חושפים את העווית הכאובה שהוטבעה על הפנים ושבים ונוחתים בכתם שחור שאינו חדל מתנועה וזמזום והוא הולך וגדל.
“אלוהים ישמור,” אמר דסטה. עיניו המתרוצצות ראו את עור פניו המתוח של התלוי, את עיניו הכבויות ואת לחץ החבל סביב הצוואר. הוא נפל על ברכיו, הליט את פניו בידיו וכך נשאר ללא תנועה – דמות כהה ושפופה. הוא לא זז גם כאשר נשמע קול הצופר המייבב של הג’יפ המשטרתי.
מעבר למגרש הכדורסל ולחורשת האשלים היה השיכון. בתים מאורכים בני שלוש כניסות ושלוש קומות, לפניהם גינות שגוועו, מאחוריהם פחי אשפה ומתקני כביסה. הצבעים הבודדים שהעין ראתה היו צבעו האפור של הטיח המתקלף וצבעם הצהבהב של גבעולי הדשא המטפסים פרא על בלוני הגז. והכניסות עצמן? חורים כהים ואפלים, לא מזמינים, של לכלוך וזוהמה, של ניוול והזנחה. סמל יחידי של רכוש היו הקלינים, השטיחים הטורקמניים, הקירגיזיים והבוכרים של עולי חבר העמים שהיו פרושים על גדרות האבן, סופגים את שמש הצהרים. מלמעלה להם התריסים היו שבורים, נוטים בעקמומיות במקומות שבהם נקרעו מובילי התריס. הנזילות השאירו את סימנן לאורך הצנרת. הילדות קיפצו על הגומי המתוח לפני הכניסה. העולים החדשים מתימן נעו כמו צללים ממקום רחוק. גבר אתיופי מבוגר חלף בשתיקה עם מקל בידו. ילד רוסי רכב במהירות על אופניו. לצד הכביש עמדה מכונית אופל ממודל של העשור האחרון, בחור צעיר עם צמיד זהב על זרוע שעירה עמד והשתעשע במפתחות המכונית, שולח מבטים חסרי סבלנות אל המרפסת ממול, שם עמדה צעירה רוסית וסירקה את שיערה באיטיות מכוונת.
הג’יפ המאורך נסע במהירות ברחוב העולה במרכז השכונה כשהצופר מייבב במלוא עצמתו. לרגע דמם הקול כאשר השוטר הנוהג בג’יפ עצר וחפש את דרכו אל קצה גבול הבתים. בעת שהג’יפ פנה אל בין שני הבלוקים הקיצוניים הפעיל הנהג שנית את הצופר.
בין השכונה והחורשה היה גן משחקים מוזנח. קרוסלה חורקת וחלודה, נדנדה ששרשרתה תלויה ורפויה וצמיג הגומי רפוס וקרוע. הג’יפ טפס על התלולית מעבר לפחי האשפה, גבול השכונה, ונכנס אל החורשה. עם גלגליו הקדמיים הוא רמס את רצועת הגדר הנמוכה ומכופפת, קרטע על בליטות האספלט של המגרש ועצר בחריקה על הרחבה, מטרים ספורים מלוח הכדורסל.
הצופר גווע. שני שוטרים ירדו מן הרכב, לאחד מהם הייתה צליעה קלה, השני היה מסורבל ושמן. הם היו אפילו קריקטורה או בגדר של האפשרות מה עשוי לקרות לשוטר בעולם שלנו. הרי שוטר הוא בן אדם. הוא צריך לקום ולהתלבש בבוקר, לקחת את הילדים לגן ולבית הספר, אחר כך לצאת לעבודה, ויש לו גם חברים ומכרים והרבה אנשים שכדאי להכיר סתם ככה. שוטר הוא אינו משוחרר מכל אלה. גם הוא הרי רק בן אדם.
הם התקדמו אל עבר זירת האירוע. עצרו מול לוח הכדורסל והתבוננו בגופת הצעיר האתיופי התלויה מחישוק לוח הכדורסל.
“זה כבר השני החודש אצלנו,” אמר זה שכינו אותו קצר, השוטר הצולע, וירק את בדל הסיגריה הכבויה שהיה תלוי לו מן שפתיו, “שמעתי, שבנפות אחרות זה עוד יותר גרוע.”
“מתחיל להיות כמו מגיפה,” רטן שמן, השוטר השני.
“קופצים מהחלון, יורים בעצמם, אבל הכי אוהבים לתלות את עצמם,” אמר קצר.
השניים עמדו מאחורי הדמות השפופה והאילמת של דסטה, מתעלמים מנוכחותו כמו לא היה. מבטם עבר על הגופה. קצר התעכב על הקשירה שבחבל, שמן חיפש סימנים נוספים כדי לראות אם יש רמז כלשהו למה שאירע כאן. הם ראו את הבטן הנפוחה קמעא, הדחוסה, והתעכבו, כמובן, על מבושיו הכהים, עטורים בשער מתולתל ונוקשה.
“אני לא מבין,” השתומם קצר, “עושים או לא עושים להם ברית מילה?”
השמן החל להזיע. הזבובים הגיעו גם אליו והחלו לטרוד אותו. הוא החל לחפש בכיסי וסט השירות שלבש עד שהוציא ממחטה מוכתמת ומחה את מצחו שכוסה אגלי זיעה. הוא התקרב אל גופתו של התלוי ובחן אותה מקרוב. “אומרים,” הסתובב ואמר, “שיש להם צבע דם אחר משלנו.”
“שטויות,” אמר קצר בקוצר רוח, “אתה לא באמת מאמין בזה?”
שמן לא מהר לענות. כמו חשב על העניין. אחר כך אמר בפסקנות. “תשמע, מי יכול לדעת? אני עוד בחיים לא יצא לי לראות דם של כושי. ועד שאני לא רואה אותו שפוך בעיניים שלי למה לא להאמין למה שהחברה מהמדור אומרים.”
מכיוון החורשה, מעבר לג’יפ, נשמעו קולות. השניים הפסיקו את שיחתם. קבוצת צעירים אתיופים צעדה במהירות ובבהילות על מגרש הכדורסל.
“לאן אתם רצים,” הרים קצר על המתקרבים את קולו, “מה, אתם עאוורים?”
החבורה נעצרה, מבוהלים מן הטון התקיף של השוטר במדים. אחרי שראו ששני השוטרים עומדים באפס מעשה בין הג’יפ לבין הגופה הם התקרבו זה לזה והחלו מחליפים ביניהם משפטים מהירים ונרגשים בשפה אותה שני השוטרים, שניסו להאזין, לא הבינו. כמה מהם ניתקו מן החבורה והחלו לרוץ לכיוון בתי השכונה. השאר נותרו עומדים, יצרו עיגול דחוס ודומם, התבוננו בגופת התלוי האתיופי הצעיר.
“מכירים אותו?” שאל השמן שהחל להתקרב.
רחש עבר בחבורה. לא אהבו את השאלה, סלדו מן ההתקרבות המהירה. רעד של תנועה, כמו גל של ים או משב רוח בערבה, שעלה וירד, ושוב דממה.
“הוא מהשכונה?” הוסיף ושאל קצר בטון שדרש תשובה מידית.
בחור אתיופי, כיפה לראשו, התקדם מעט, יצא מהסס מתוך המעגל המלוכד, עמד אולי לענות, אבל קול יללה רם ונוקב, בכי גבוה, קטע באחת את תחילת החקירה של שני השוטרים תוך שהוא מעביר רעד ממושך ולא רצוני במורד עמוד שדרתם. משותקים מתדהמה הם נותרו לעמוד בעת שהאישה השחורה, גדולה וכבדה, רצה מתנשפת, מכיוון בתי השיכון אל עבר התלוי.
היא נעמדה לפניו, ספקה את כפות ידיה. לאט, לאט, היא ירדה על ברכיה אל האספלט הקשה והשבור שלפני לוח הכדורסל.
“סמו, סמו, מה עשו לילד שלי? אהה, אהה…”
קהל גדול של אתיופים נהר בעקבותיה. נחשול של גברים ונשים, סבים ונכדים, צעירים וצעירות, כמו נחיל דבורים שהופרע ממהלכו והוא נרעש ואובד ונחפז כך מיהרו הם בעקבות האם הממהרת.
“סמו…סמו…”
היה זה קולה הגבוה והצורמני שבא ממחוזות מוכרים לו שניער את דסטה מקיפאונו. הוא הרים את עיניו כדי לראות את אששאר שולחת ידיים פשוטות אל התלוי, ושמע את הקול המוכר זועק, “הו סמו שלי…איי..איי.”
האישה אחזה בכפות רגליו של התלוי וקרבה אותם אל לחיה. דמעות זלגו מעיניה. “סמו, או, סמו.”
דסטה ראה מאחורי גבה הרחב, כפי שראו שני השוטרים, כפי שראה כל הקהל הרב שנהר והגיע, כיצד היא מרימה ומנשקת את כפות הרגליים, שסולייתן החומה-ורדרדה הייתה קשה ומחורצת, כה שונה ומנוגדת להבעת התום שעל פניו של הצעיר התלוי. כף רגל שעדיין לא התרגלה לגמרי למחבש הנעל הנוקשה. תום שהלך והתפוגג, התקשה ונעלם, ככל שהשמש צעדה במהלכה בשמיים, היגיעה לזניט והחלה לרדת במהלכה לכיוון האחר. משמע שפעם יש תום ופעם יש איבה וזרות, ורק אם ניתן להם זמן הם יכולים להתחלף ביניהם בקלות. עניין של זמן כדי שהתום יתחלף לאיבה ולזרות. אולי גם להיפך.
הקהל, נרגש, הלך ומלא את המגרש, הקיף בעיגול את לוח הכדורסל. גברים שגלימות לבנות כרוכות על כתפיהם עמדו וראשם מורכן, נשים וטורבנים לראשן ספקו כפיים, הניחו אותם על לחייהן. המעגל הלך והתהדק. קולות עלו וירדו, כמו זמזום חדגוני שהלך והתחזק, ואז נקטע באחת והשתררה שתיקה ודומיה.
אז החלה האם לנתר, לקפוץ שוב ושוב, מטיחה את אגרופיה בחזה, מותחת את ראשה לאחור כשגופה מתוח ומקושת, כשקריאות יגון בוקעות מעומק גרונה, מעבירות רעד בקהל… “אוהו…אוהו… סמו…סמו…”
יללות קינה היו באוויר. מבין הקהל יצאו הנשים המנתרות, מרחפות באוויר מעוצם יגונן ובעת ירידתן שורטות את לחייהן עד זוב דם. מדי פעם היה מעגל הנשים נסגר וכשנפתח הייתה עוד אחת שהפכה את בגדיה לאות יגון ואבל.
שני השוטרים הסתכלו על המחזה, לא ידעו אם להתערב אם לאו. לא, הם החליטו. אחר כך גם אם רצו הם כבר לא יכלו. מה שהתרחש מולם היה חזק יותר מכל מה שראו אי פעם. הם עמדו פעורי פה מול הקהל השותק שהלך ומילא כל פינה וכל חלל במגרש הכדורסל.
קצר הרגיש לפתע שהוא נדחק ומורחק מן המעגל, כמו מחסום בלתי נראה התרומם לפניו.
“זה לא לעניין שהם תולים את עצמם,” אמר.
“אולי בכלל זה לא בנפה שלנו. מי צריך את הסיפור הזה,” אמר שמן, “אם לא היו מגיעים לכאן כל הכושים האלו הייתי מעלים את הגופה. שם אותה בגבול יפו-תל אביב שהם יאכלו את הדרק הזה.”
עכשיו דסטה החל מרים את קולו בבכי עז, “אהה, סמו, סמו, אוהו אגזיאבהירר (* אלוהים).”
נדמה היה לקצר שכל הקהל כולו פורץ בבכי ויללה. כשהביט סביב ראה אותם עומדים שקטים, כעין חומה אטומה של עיניים בוהקות, שותקות, אחרות, לא מוכרות. הוא מצמץ בעיניו כמה פעמים, שפשף אותן, רצה לראות אותם כמו שראה אותם בהתחלה, כושים, כהי עור, שזיף שחור כפי שקראו להם, עם ערב רב של בגדים תלויים עליהם, צעירים במכנסי ג’ינס וחולצות טי, גברים עם חליפות מהוהות ופה ושם אישה עם בגד לבן מסורתי. אבל המראה הזה נעלם. כל מה שנותר כעת היה גוש קפוא של אבן שחורה ובחלקו העליון פס עולה ויורד של עיניים בוהקות ושותקות.
הקולות הגבוהים של הבכי צרמו את אוזניו של השמן. הוא הרים את ידיו ואטם בכפות ידיו את אוזניו. אבל הזמזום, חלול וטורדני, לא פסק. הוא עצם את עיניו ולחץ בכוח על כפות ידיו. כאשר פקח את העיניים ראה כיצד צל לוח הכדורסל נופל על פניו של התלוי. נדמה היה לו שהתלוי הולך ונמוג, הולך ונעלם בין הצללים שהחלו למלא את החורשה.
רק קול בכי של האישה נשמע. אשאאר מבכה את בנה, ממאנת להינחם על בנה כי איננו. ומדוע איננו? איזו סיבה ישנה שהוא איננו? היא ממשיכה ללטף בידיה ולהרטיב בדמעותיה את כפות רגליו של בנה התלוי. אין תשובה לשאלות. האלוהים שלה איננו מראה את פניו כמו שאיננו מראה אותם כשבאמת צריכים אותו. בסך הכול אישה כושית מבוגרת, שאיבדה בן אחד בסודאן ובן שני בארץ ישראל, ארץ הקודש, ארץ ההבטחות.