Spring of Almond's Blossom

פרק 1

השוטר המבוגר שליד הגה הג’יפ המשטרתי מעיף מבט על הסמל.
“מכאן,” מצביע הסמל על הכניסה למושבה ומוחה בגב ידו את הזיעה הנוטפת ממצחו. צווארון חולצתו ובתי =שחיו רטובים גם הם ומדיפים ריח חמצמץ דחוס לאחר הנסיעה של עשרים הדקות מהעיר. “הגיע הזמן שניפטר מהמודל המחורבן הזה. מה אתה אומר לאדובי?”
השוטר המבוגר מהנהן ואינו אומר כלום. שער צדעיו אפור כולו וידיו, ששערותיהן השחורות משוטחות ולחות, מונחות בכבדות על גלגל ההגה. אגלי זיעה נוטפים מקצה חוטמו על בליטת מכנסיו והכתם פושט אל עבר מושב הפלסטיק הקרוע.
הג’יפ סוטה מן הכביש הבינעירוני, חולף על פני תחנת אוטובוס מקורה באזבסט, ופונה ונכנס אל הרחוב הראשי. מרכז המושבה שומם. הג’יפ עובר על פני הצרכניה וסניף הדואר. חם. אין נפש חיה בחוץ. התריסים מוגפים. פרות העומדות ומלחכות אניצי קש בוהות בג’יפ השחור הממהר. טרקטור עומד על שפת הכביש. רגבי עפר מתייבשים על המחרשה המוגבהת. בלולים מקרקרות התרנגולות הלבנות, מנקרותבתערובת וחוטפות מן המים. זוג חרדונים חומק אל מתחת לגשרון בטון מסויידבלבן. צוצלת פורחת בבהלה מן הכביש ועפה אל סבך כפותיו של דקל סמוך.
“אתה מכיר את הכניסה לשטח?” שואל הסמל את סאלח סולימן היושב רכון על אחדמספסלי הצד האחוריים ומביט נכחו בין השניים.
הגשש הצעיר מהנהן. ידיו המיובלות אוחזות במקל מסוקס, חלק מאחיזת שנים. שניהשוטרים האחרים, בלבוש אזרחי, שרועים על המושבים הארוכים והקשים, מתנמנמיםלרגעים כפי יכולתם, נאחזים בגב הספסל אך מחליקים שוב ושוב. דבורת דבש באהדרך החלון ומפזזת על השמשה הקדמית. הסמל מוציא מנרתיק=צד שחור פנקס עבהומועך אותה, ועל השמשה נשאר כתם צהבהב לח.
ענן אבק אופף את הג’יפ הנוסע ונח על ענפי האורנים והברושים שלצד הדרך. עדסוף הקיץ ילבינו כולם ורק צמרתם תישאר ירוקה.
טלטולי הדרך מעירים את השוטר השמן בחולצה הצהובה. “איפה אנחנו?”
הסמל שוב מוחה את הזיעה בכף ידו ואומר, “עדיין בדרך. תביא סיגריה.”
השמן מוציא מכיס החולצה הדבוקה לעורו חפיסת “טיים” מעוכה ושולף שתיסיגריות. “גם אתה מעשן?” הוא שואל את השוטר המבוגר וזה אומר לא. השמן מחפשגפרורים, לא מוצא ובועט ברגלו הפשוטה של האיש הישן מולו. “יש לך גפרורים,קצר?” וכשהוא מבחין בזרזיף של רוק הנוזל מפיו הוא מוסיף, “אתה חולם אומשהו?”
קצר מתעורר באחת ושולח את ידו אל נרתיק האקדח התחוב בחגורת מכנסיו מאחור.”הגענו?”
“איזה הגענו? לא מאמין שנגיע בכלל,” אומר השמן. “קצר, שאלתי אם יש לךגפרורים?”
קצר מוציא קופסת גפרורים ומדליק להם את הסיגריות, מיישר את משקפי=השמש”רייבאנד” שעל אפו המגובנן, פותח את חלון הג’יפ וסופג מכת חום ואבק בפניו.”לא יכלו לסלול כביש? איזה מקום דפוק. הי סמל, ת’צור בסיבוב ליד הקיוסק.נרביץ מנה פלאפל.”
השוטר המבוגר מביט אל הסמל.
“אל תדאג, לאדובי. נגיע בזמן,” אומר הסמל ומחלץ את עצמו מהמושב הקדמי.
השמן וקצר מתכופפים ויוצאים מחלקו האחורי של הג’יפ. לאדובי וסאלח הגשש נשארים במקומם.
“בהמות,” אומר לאדובי, “צריכים כל הזמן ללעוס משהו.”
“בשטח אני מריח אותם מאיזה מאה, אולי מאתיים מטר,” מעיר הגשש, “יש להםריח מתקתק, כמו של באקלווה.”
השלושה עומדים ליד הקיוסק. השמן מתכופף ונוגס מן הפלאפל הנוטף טחינה.”הקציצות קרות,” הוא אומר בפה מלא ומתיז חתיכות כרוב, ובידו האחרת מחזיקארטיק=שוקולד אכול למחצה. הקצר והסמל שותים גזוז והסמל מעווה את פניוואומר, “טעם של שתינה. לא קר מספיק.”
“טעימ=מ=מות הק=ק=קציצות, לא? אמ=מא שלי לימ=מ=מדה אותי להכ=כ=כין אותן.כל יום היא מכ=כ=כינה לי ק=ק=ק=ערת פלסטיק עם תערובת,” מגמגם המוכר – צעירלבקן בגופיה. משקפי הפלסטיק שלו השחורים והמרובעים עושים לו עיניים גדולותועיוורות כעיני ינשוף. “בוא,” הוא קורא לסמל, “תק=ק=קח עוד קצ=ציצה.”ומוציא מהצלחת המכוסה עוד כדור חום ותוחב אותו לפיתה של הסמל.
“חיים מזה?” שואל אותו קצר.
הבחור מעביר קצה לשון ורדרדה על שפתו ומלחלח אותה. נשימתו כבדה. הוא ממקדאת עיניו קצרות הרואי בסמל ונרגע. “לא כ=כ=כל=כך. לפעמ=מ=מים אני לאמ=מ=מוציא קו=קופה של עשרים לי=לירות ביום. מ=מי כבר עובר כאן? רק ילדיםשלוק=ק=קחים בזוקה או סוכ=כ=כריה על מקל.”
“להכיא לכם משהו?” פונה הסמל אל היושבים בג’יפ. לא. “אתה!” הסמל בוחן אתהלבקן המתכווץ תחת מבטו ומנקה במרץ את משטח האלומיניום, שאין עליו אפילופירור אחד של פטרוזיליה קצוצה או כתם אחד של טחינה. “מישהו עבר כאן בדרךאל העמק?”
“צ=צריך לש=ש=שאול את אמ=מא שלי.” הוא אומר ונעלם בחדרון שמאחורי החנות.
הסמל מציץ לשם ורואה פחי שמן ופחיות מלפפונים חמוצים מסודרים לאורך קירהעץ ושומע: “יעקבלה, אתה יכול גם בלי לגמגם.” והזקנה מופיעה.
היא מגיעה בקושי עד לגובה המדף. ראשה עטוף במטפחת וקצוות של פיאה נוכריתחומה מבצבצות מתוכה. במבט אחד היא מקיפה את הסמל, השמן והקצר ואת השנייםהיושבים בג’יפ ובו בזמן מגרשת את הזבובים השחורים העטים אל פיות בקבוקיהשתיה הריקים.
“חמסין. יש היום בעמק סופת אבק,” היא אומרת. קולה מפתיע אותם – הוא צלולוחזק. “אלחנן לא הוציא היום את העדר והטליות מצטופפות בדיר.”
“ראית מישהו מיושבי העמק מסתובב כאן בזמן האחרון?” שואל הסמל בקוצר=רוח.
עיניה השחורות של הזקנה רואות כעת רק את השוטר המבוגר היושב בג’יפ והואמנסה לשמוע את הנאמר. “כבר שבוע שאיש לא בא מהעמק,” היא אומרת וממשיכה,”אדריאן כבר לא שר, גם לא לעז. כבר לא בא לגמור את שיירי הסלט וקציצותהפלאפל הקרות. אפילו את הצעקות שלו כבר לא שומעים. הרמן הפסיק לבוא לגזוםאת העצים. הוא כבר לא מנקה את הרפתות והפרות גועות בערב. אפילו שחולביםאותן. הוא כבר לא בא אל פתחי הבתים ושואל בחיוך אם יש עבודה. חבל על הרמן,אבל מצדי שקארל והאשה ההיא, האם זלגה, שישרפו. ימח שמם וזכרם של כל עוכריישראל.” היא יורקת על הרצפה ובקצה לשונה מלחלחת את פיה הקפוץ ואת פלומתהשפם השחרחרה שעל שפתה העליונה.
“על מי היא מדברת?” שואל השמן את הסמל.
“אדריאן זה איזה פסיכי יוצא מחנות שמסתובב בהרים. בדו”ח כתוב, ולך תאמיןלשטויות שהחברה ממשרד החקירות יכולים לפעמים להמציא, שאף פעם לא רואיםאותו בלי עז לבנה ההולכת אחריו.”
השמן צוחק בגסות, “הוא מאלה?…”
הסמל נועץ בו מבט וממשיך, “להרמן פתחנו תיק בעקבות מכתב אנונימי שמסר שהיהחבר בהיטלריוגנד. ידוע עליו מעט מאוד. יליד גרמניה. 1912, כנראה. היהבהודו תקופה ארוכה, כעשר שנים. אחר כך הגיע לארץ, הסתובב זמן מה בירושליםולבסוף השתקע בעמק.” ובליבו הוא אומר: ממזרה, הזקנה הזאת, היא יודעתדברים.
“אולי נקפוץ לדבר עם בעל העדר הזה שמסתובב בשטח. מה שמו? אלחנן? הוא בטחיודע מה העניינים. שלא נתחרבן כאן,” מציע קצר.
“אנחנו לא צריכים אף אחד. אני רוצה שכל החקירה תתנהל בשקט,” אומר הסמלבקול תקיף ומעיף בלאדובי מבט שאומר: מה אני לא עושה בשבילך ובשביל הבןהפושטק שלך! “חוץ מזה, כולם משותקים עכשיו מאחורי התריסים הסגורים. תמידחושבים שהחקלאים עובדים בחוץ כל היום. קדחת. חצי מהיום העיניים שלהםעצומות והחרופ שהם תופסים מגיע עד התקרה. ובחצי השני, אתה לא יכול להוציאמהם מלה הגיונית אחת.” רעיון טפשי היה לדחוף לי את לאדובי, הוא חושב,אפילו שהתיק הוא של הבן שלו. הוא זקן מדי ועייף. העצבים שלו חלשים, הואמתעצבן בקלות והידיים שלו על ההגה דביקות כמו תרכיז פטל. “יאללה נקניקים,”קורא הסמל, “זזים.”
והם עולים לג’יפ.
“יעקבלה. יעקב מנדל, וו ביסטו?” (איפה אתה), הם שומעים את הזקנה שואלתביידיש. הוא עומד ליד אחד האורנים ומגלף בקליפתו בסכין מטבח, מגדיל אתהאותיות החקוקות בו זה כבר והשרף גלש לתוכן.
“מה אתה כותב, יעקבלה?” שואל השמן.
הבחור המגודל מצחקק, “הימלשטרסה (הדרך לשמים).”
שני ילדים עוברים רכובים על אופניים. אחד מהם עושה חרקה ליד הלבקן ומחטיףלו זפטה בכתף. אחר=כך הם מגבירים את המהירות והשני קורא לאחור, “מנדלה, ישלי צב, רוצה לנגוע?”
יעקב מנדל נצמד לעץ. “צ=צ=צבים מגעילים אותי. הם=הם עושים פי=פיפי לבן וישלהם ק=ק=קרציות שחורות על הבולבול,” הוא צועק בקול גבוה.
הסמל, ליד הג’יפ, שם מטפחת בין הצווארון לעורף, כדי שתספוג את הזיעה. איזוהתחלה של יום, הוא חושב, אני פראייר שלהם שהסכמתי לצאת מהמשרד למשימהכזאת. זקנה סנילית ובן מפגר. במקומות האלו אתה לא יודע מה מחכה לך. אלה לאבני=אדם אלה.
“מה זה הימלשטרסה?” שואל פתאום השמן.
“מה אתה שואל אותי?” כועס הסמל, “אני יודע ווזווזית אני?”
השמן מביט אל השוטר המבוגר, שתוך כדי הנהיגה מפשיל את שרוולו השמאלי והואמצביע על מספר כחול דהוי המקועקע בעור האמה, סמוך למרפק. “הנה לכםהימלשטרסה. אבל מה אתם יודעים? כלום! הימלשטרסה זה אלה ראוס! מנר רכטספראואן לינקס! (כולם החוצה. גברים ימינה נשים שמאלה) אבל אתם לא באמתרוצים לדעת.”
השמן מביט בתימהון אל קצר, וכשהשוטר המבוגר אינו רואה אותו, מסובב אתאצבעו על רקתו – קוקו, מג’נון.