The Monsoon's End

צ’אפטר טוואנטי סיקס

וכך היה:
בשבת היינו בשדה בשעת זריחה מוקדמת, כורעים ברך בתוך הבוץ של הלילה ומתניה ניסה להתעלם במפגיע מהאינדיאני שעבד בשורה המקבילה לשלו.
האינדיאני הופיע אתמול, יום של גשמי זעף. בשעות הראשונות הם הסתתרו בסככה של הטרקטור. רק ההודים עבדו, מופשלי מכנסיים וסארי, מתחת לשקי ניילון צבעוניים, מחייכים והמים נוטפים לאורך ידיהם אל בין צמחי התות. הם תמיד עובדים ההודים, רגילים למונסונים. הכול בשביל להביא את קרוביהם מתת היבשת הגדולה. לקנות חלקת אדמה, לשתול תות, זה מה שהם רוצים, כאן, בגשם.
“גשם ובוץ,” חשב מתניה על הדברים שחוזרים בחייו ונכנס גם הוא אל בין השורות. שוכח עם הרטיבות את הסלידה שלו מן הלכלוך שחודר וזוחל אל אותו מרווח בין הבגד לעור, והחל ממלא את תבנית הפלסטיק האדומה בפירות, מרדד אותם כך שהתבנית תתמלא במהירות. כל תבנית שני דולר ועשרה סנט.
רק הנביחה החדה של אצ’ה, הפנתה את תשומת לבו להמולה בין שאר הכלבים הקשורים ליד הצריפים. בחמת זעם נבחו לעבר הדמות שבאה מעבר לכביש הגבול, בעוד אצ’ה כרכרה בנסיונות נשיכה סביב רגליו של המתקדם.
“זאת היא העבודה?” שאל האינדיאני במבטא קוויבקי.
הוא ירק, כך שאפשר היה לראות את הליחה יוצרת קשת באוויר, צהובת ניקוטין, ושאל מי האחראי. למגינת ליבו ראה מתניה שהקוויבקי, ג’ורג’, הוא שמתרומם לענות, מחזיר לעצמו מעט מהכבוד האבוד של המריבה ביום אתמול, של שבועיים בין בני מזרח לא לבנים ובין מהגרים לא חוקיים.
“סאלו חבר, מאיזה חלק של קוויבק?” שאל.
“שמורה על יד שיגבמו בצפון,” ענה האינדיאני. “הבחורים, איך הם?”
“או.קיי. אם אתה בשביל בירה או ויסקי. חוץ מאחד,” הצביע ג’ורג’ בתנועת ראש לעבר מתניה, “היהודי והחברה שלו,”
“אני מצפצף על המהגרים שלוקחים את הכסף שלנו, אבל, מה הוא עושה כאן? בא להפיץ את הדת שלו?”
“תשאל אותו,” ענה ג’ורג’ מעלה חיוך של סוף סוף.
“זה יהיה טיפשי לענות,” חשב מתניה. באותה עת תוהה עם ג’ורג’ יודע שהוא מבין צרפתית.
“אני אסדר אותו אחר כך,” אמר האינדיאני.
ראג’ היגיעה וג’ורג’ הציג לפניה את האינדיאני. היא לא נראתה נלהבת. כן, הוא נראה לה עושה צרות. קומה ממוצעת, לבוש בגדי עור שראו ימים נקיים יותר גם אחרי שנפשטו מפרה עלובה אחת, ושערו, לו נתן לגלוש חופשי, מכסה חלק מפניו השמנוניים, מחוטטים.
“אני הולך לאבוטספורד לקנות משקאות,” שמע מתניה את האינדיאני אומר לראג’. “אחזור אחר הצוהריים. מישהו בא אתי?” פנה אל הקבוצה. “ממילא יורד גשם.”
ג’ורג’ אמר שהוא מצטרף. מתניה הפנה מבט לעבר סיימון ופיליפ, שכוס משקה יכלה, לכאורה, לשנות תמיד את הכיוון שבו הלכו. שניהם השיבו בשלילה למבטו של ג’ורג’. שלושת האחים חוטבי העצים אכלו רק גרנולה, כך שממילא לא באו בחשבון. גם שני הבחורים באוטובוס הקרוואן הארוך, שאחד מהם היה גבוה מאוד והשני קטן קומה ועצבני. הומוסקסואלים שבאו אתמול עם שני כלבים אפגניים ושלושה חתולים סיאמיים. בגלל שהגיעו אתמול לא ידעו עדיין מה הולך. ואולי חששו שיבקשו אותם לתת את האוטובוס שלהם לנסיעה העירה, וזה היה “סיפור” בשבילם. יכולת לראות בהם איזו קמצנות של אנשים שבעים. נשאר רק מתניה: רק הוא היה שם בעל מכונית, קרייזלר ניופורט, מודל שבעים וארבע, שמונה צילינדרים. ובכל סוף שבוע היו נכנסים לתוכה שבעה ונוסעים למלא את תא המטען בבירות ובליקרים שקנו “במכירות חיסול”.
פיליפ וסיימון היו בסדר. ראג’ חיבבה את סיימון וקיוותה שמשהו יקרה ביניהם. הייתה לו טבעת כסף עם האות של גאנדאלף מוטבע בה, והיה בכך כדי שמתניה וקוקי, החברה שלו, יחשבו אותו כחבר. קוקי חיבבה את פיליפ עם הרומנטיות הצרפתית שלו. אפשר היה לדבר אתו על ספרים, על זן בודהיזם. לא היה להם אופנוע, והם בנו תיאוריה על המנוע של הקרייזלר שמעולם לא נדלק כשהיה רטוב. הרגעים הכי טובים היו בזמן שחזרו מחנות המשקאות, לאורך כביש הגבול הישר. מעבירים בקבוק ויסקי ומחכים לקפיצות הדרך במקומות בהם הגבול היה משובש. מתניה היה לוחץ על הדוושה והמכונית הייתה מתרוממת והפטרול המשטרתי שמעבר לגבול היה צופר להם לאזהרה והם צפצפו בחזרה.
האינדיאני השאיר את תרמיל הגב שלו בפינת הסככה. ביקש מפיליפ שייקח אותו לצריפים בהפסקת הצוהריים. פיליפ לא סירב.
כשיצאו אחר הצוהריים לשדה, האינדיאני וג’ורג’ כבר שבו מאבוטספורד. כלום לא קרה. הם עבדו בשקט, יותר מדי בשקט, בלי צעקות ובלי התחרות הרגילה: מי מהם ימלא יותר מגשים.
בערב, כשהמכונית באה לאסוף אותם לתפישת תרנגולות בלולים, מודאג מעט ביקש מתניה מסיימון שנשאר, שישים עין עליה, על קוקי. וקיווה שנגמר לסיימון האלכוהול, כי שתה תמיד עד שנפל. הם נהגו לשים אותו במיטה ולהוציא מפיו את הקוקוס שלעס, כדי שלא ייחנק. בבוקר לא היה זוכר כלום.
מתניה עזב אותם ישובים בכיסאות על הדשא, מעשנים, כשקוקי סורגת עוד סוודר בסדרה האינסופית של הסוודרים שסרגה.
“אל תדאג,” אמרה לו, “מה כבר יכול להיות.”
כשנכנסו ללול הראשון שכח מכל העניין. הוא עבד עם פיליפ כבן זוג. הם היו צוות טוב. בלול הראשון הם אספו את העופות לפני כולם.
“תרנגולי קרב,” כך כינו את מה שחיכה להם בלול השני. תרנגולים זקנים וגרומים, מיועדים למזון כלבים. קראו להם גם “עכברושים”. כמותם הם נשכו את הידיים, או קפצו על הפנים, שולפים ציפורניים קדימה. אחרי שתי דקות הלכה הסבלנות. הם החלו לבעוט בתרנגולים, שבהיסטריה של חבטות כנפיים רצו, דחקו עצמם בין הרגליים. אי אפשר להחזיק בפנים מעמד הרבה זמן. פיליפ ומתניה יצאו לעבוד בחוץ, לקבל את העופות ולמסור אותם למי שתחב אותם בכלובים. כל תרנגול שנשמט מהרגליים נעזב ונהגי המשאיות היו צולפים בהם בבקבוקי קולה ריקים.
“עבודה מטונפת,” אמר פיליפ.
“טוב שאין הרבה לולים כאלה,” אמר מתניה.
היה להם לול נוסף, אחרון, כדי לגמור את הלילה. סוג העבודה שכולם העדיפו. תרנגולים צעירים, בני שלושה חדשים, אך מפוטמים כל כך עד שבקושי זזו. והם היו אוספים אותם שניים – שניים בכל יד. אוחזים אותם בעדינות ברגליים כך שעורם לא יימתח וייקרע. לפעמים הם היו מקבלים התקף לב. בעודם חצי ישנים פרפרו, חובטים נואשות ואחר כך צנחו פשוטי כנף. מתניה לקח אותם הצידה ומלק להם את הראש, כדי שהדם ייצא.
“תהיה לנו ארוחת צוהריים טובה מחר,” אמר.
“אני חושב שלא אוכל יותר עוף אחרי שאעזוב כאן,” אמר פיליפ, “כמו אותו רב חובל יווני שפגשתי.”
“מה אתו?” שאל מתניה.
“היינו בטיסה ממצרים ליוון. הגישו את ארוחת הצוהריים. זה היה שוק של עוף מעוטף בצלופן והוא זרק אותו בחזרה למגש של הדיילת ואמר לי: ‘מזינים אותם ביותר מדי הורמונים. זה יכול לפגוע בתפקוד שלך אצל נשים.'”
“יש בזה משהו,” אמר מתניה, “אפשר להשוות טעם של ביצה של תרנגולת חצר לזו של לול? אנחנו כבר לא מכירים טעמים ראשוניים. אוכל מזבלה, זה מה שאנחנו יודעים.” הבחור שעמד על יד המשאית ולקח מהם את העופות, קלט משהו מהשיחה.
“אתם מאיפה?” שאל.
“אני מצרפת,” ענה פיליפ.
“ואתה?” הופנתה השאלה למתניה.
“מישראל.”
“כן, אבל ישראל ארץ מהגרים. ומלפני כן?”
“הורי מהונגריה,” אמר מתניה.
“אז באז מאג,” קילל הבחור את מתניה בהונגרית.
“אתה רוצה לרדת וללכת אל מאחרי המשאית לסגור חשבון?” שאל אותו מתניה.
“לא, רק צחקתי,” אמר הבחור.
“אז תשתוק,” אמר מתניה, מושך אליו את הסולם, כדי שדי בנגיעה קלה כדי שהבחור ימעד וייפול.
“תעזוב,” אמר פיליפ.
מתניה עזב.
“תגיד,” אמר הבחור, “אתה מכיר את נצרת?”
מתניה השיב בחיוב.
“ואת בית לחם? כל כמה מטרים מקום קדוש אצלכם.”
“כן,” השיב מתניה,” רק כשאתה שם, אתה חושב איך לשלם את חשבון החשמל שלך ולמה צריך ללכת לשלושים יום מילואים בשנה.”
“מה זה?” שאל הבחור.
“לא חשוב. אסביר לך בפעם אחרת,” אמר מתניה.
הוא ופיליפ חזרו וגמרו את הלול בשתיקה. את העופות השחוטים שמו בתוך שק. כל הדרך הם נמנמו והתעוררו קפואים כשהורידו אותם ליד שער החווה. מתניה דפק על דלת הצריף וקוקי פתחה לו חמה ומהבילה. הוא גלש לצידה, מצחין מהתרנגולות.
ביום המחרת בשדה, האינדיאני עבד בשורה מקבילה לשלו. הוא לא אהב את העבודה, האינדיאני, ותכופות ירד לשבת בין השורות, מחליף צעקות עם ג’ורג’ שעבד בשורה מרוחקת.
מתניה הקדים אותו בהרבה, והתחיל לחזור בשורה הנגדית לזו של האינדיאני. כמעט שעבר אותו כבר כששמע: “אז אתה אחד מאלה שבגדו בישו?”
האינדיאני עמד מעל השורה שלו, בולט כמוהו, כמו כולם בכתמים הכהים של הבוץ והפירות המעוכים על ברכיו. קטן קומה מול מתניה, אבל היה אחד מאלו שילכלכו וישלפו סכין נסתרת.
“לא אתחמם עליו,” חשב מתניה ושתק.
“הכול כתוב,” אמר האינדיאני. “קראתי בברית החדשה איך לא הכרתם בבן האלוהים.”
“אתה אמרת,” אמר מתניה, מנסה לקחת חזרה גם את המילים המיותרות הללו, מוריד את הראש ורואה את העלים העדינים של צמחי התות, רואה איך הפירות מבשילים ומאדימים למרות שהשמש לא יצאה מבעד לעננים.
“מאותו הזמן אתם חיים באשליה ובאבסורד. איך יבוא המשיח, אם הוא כבר בא?” המשיך האינדיאני, “הוא כאן ואתה לא יכול לראות אותו.”
“אתה אמרת,” עברו המילים במתניה, לא יודעות אם בוטאו אם לאו. כעת הוא שמר על השלווה שלו, חושב שמה שצריך להיות יהיה. הוא עמד, ידיו משוכלות על החזה, יודע שכל לגיונות הכוח לצדו. אבל הספק תמיד קיים.
כשהאינדיאני ירק כדי לפגוע, הוא אפילו לא ניגב את פניו. ירד אל תוך השורה, ואצבעותיו מיששו מתוך הרגל אחר הפרי העומד להיקטף.